מכתבים ורשמים אישיים

 זוכרים את האמת, למרות הפחד והחרדה

מכתב שנשלח מישראל אל פיטר יאנג, מנהל בית הספר "בשארה"

פיטר יאנג היקר,
בעוד המלחמה בישראל גובה את קורבנותיה בחייהם של ילדים, חיילים צעירים, אזרחים ערבים וישראלים, ומכיוון שאנו פוחדים, מבולבלים, מאוימים, מיואשים ופסימיים לגבי העתיד בישראל, אני מביטה אל לבי בבקשה לתמיכה כלשהי, נחמה כלשהי מהמקום שאליו לבי שייך, היכן שמצאתי את האור שמאיר את החשכה של פחדיי העמוקים ביותר, אך לשווא. ברצוני להיות מאוד כנה אתך ולבקש את תמיכתך ואת עידודך.

אביטל א', אוגוסט 2006

מכתב תשובה

אביטל היקרה,
תודה על בקשתך. אין כל דבר חדש לומר. אלוהים יודע באופן הטוב ביותר האם דבר חייב להיאמר. ללא ספק אינני מורה, ואיני מבקש להיות כזה.

ייתכן שאנו, היושבים מדי יום בחדר ה-Mead hall בסקוטלנד ומשוחחים על המציאות, על הפנייה לאלוהים ועל האחיזה בו, לא נדרשנו לעמוד במבחן קיצוני כמו זה שאתם נדרשים לו בישראל, בלבנון ובמקומות רבים כל כך בעולם. קל לדַבֵּר, אך אם אלוהים רוצה בכך, ייתכן שאפשר גם לומר דבר ברור שאינו מבוסס אך ורק על ניסיוני המוגבל.

הדבר שאותו אנו לומדים כאן, שמאחוריו אנו עומדים בהתלהבות ושאותו אנו מאשרים הוא האמת, וזו נמצאת אתנו בכל מקום שבו נהיה, הן ב-Mead hall הן במקום שבו נופלים טילים ופצצות.

ברי כי העניין האמתי הנמצא מולנו אינו בהכרח מי עושה מה למי, אלא כיצד כל אחד מאתנו עומד בפני מבחנים שכאלה. יש חשיבות רבה לשאלה כיצד אנו עומדים בפני כל דבר שקורה לנו, ובכלל זה בפני המצוקה הגדולה ביותר. בזכירת האמת אין הפסקה. חשוב לזכור מי את, מהיכן את ולאן את שבה. אם נוכל לזכור ש"הוא אני, אני ממנו, ואליו אני שב", נעמוד במקום שבו נמצא כבוד האדם, חופשיים משלטונם של הפחד, של החרדה ושל חוסר הוודאות.

הוא אני. פירוש הדבר, בין היתר, שלי לא יכול לקרות דבר, שכן אני מעוגן לנצח הן בהוויה הן בידיעת אלוהים את עצמו. כמובן, ייתכן שאתפוצץ לרסיסים היום, ולבטח אמות ביום מן הימים – אינני יודע מתי – אך זאת משום שכל הדברים שבים למקורם בהוויה המוחלטת. באשר לאני ממנו, פירושו שמעולם לא נפרדתי ממנו, שאני שלוחה שלו עצמו בעולם זה של תופעות. וככזה, ביכולתי להיות מודע כל הזמן לאמת זו ולעודד אחרים. על כל אחד מאתנו מוטלת האחריות לאחוז במה שהוא יודע מהאמת, וייתכן שנוכל אפילו לאחוז במה שאיננו יודעים מהאמת, בידיעה שהאמת יודעת כול.

פחד וחרדה אינם המציאות; הם יצירות שלנו עצמנו. לכן חשוב כיצד אנו עומדים בפני האמת ונותנים ממשות אך ורק לאמת, ולא ליצירותינו אנו. במלחמה, זוהי המלחמה האמתית וזהו מקום המבחן שלנו. מטרתה האמתית של המלחמה היא, אם כן, לאפשר לאמת לצאת לאור בדמות ידיעה עצמית. אם נפעל כך, המלחמה לא תהיה אסון, כפי שהיא נדמית כרגע, שכן יתממש באמצעותה הפוטנציאל האמתי שלה, קרי ידיעתך את המציאות שלך.

פיטר יאנג, 2006

האינטימיות הטוטלית

במאי 1989 קיבלתי מכתב אהבה מאלוהים: "אהובה יקרה, קראתי לך שוב ושוב – ולא שמעת. הראיתי עצמי שוב ושוב – ולא ראית. עשיתי עצמי ניחוח – ולא הרחת. סעודה ערֵבה – ולא טעמת... מדוע אינך רואה אותי? מדוע אינך שומעת אותי? מדוע? מדוע? מדוע?... אהביני! אהבי אותי בלבד. אהבי עצמך בי, בי בלבד. דבקי בי. אין פנימי יותר ממני. אחרים אוהבים אותך לעצמם. אני אוהב אותך לעצמך. ואת, את נמלטת ממני... אהובה יקרה, אני קרוב לך יותר מעצמך, מנשמתך, מנשימתך".

האינטימיות הטוטלית של מכתב זה חתכה בחיי כאזמל מנתחים – אכזרי וחסר פניות – כשהיא מפרידה הפרדה חדשה בין עיקר לטפל, וחושפת אי של געגועים עירומים. שנים של מאמץ להתיידד עם הפשרה, להתכחש לאגדות, "להתבגר", "להשלים עם המציאות", "לקבל את החיים כפי שהם" – נשרו באחת מול קריאת הפרא של הלב לבוא אל זה שהוא "קרוב לי יותר מעצמי". כשבועיים לאחר קבלת אותו מכתב-שיר, שנכתב על ידי אבן ערבי, כבר עמדו רגליי על גבעה ירוקה בבית אחוזה בסקוטלנד – בית הספר של "בשארה", שמשנתו של המיסטיקן הסופי בן המאה ה-12 היא אחד הנושאים המרכזיים הנלמדים בו. זה היה יום אביב סקוטי, והארנבונים דילגו בעשב הגבוה כמו גלים בים ירוק. אור צלול ושקוף כזה לא ראיתי מימיי. כמו משמר כבוד דומם לרגע יקר מכול. דממה עמוקה, שהאוזן העירונית אינה מכירה, החזיקה את הרגע בכפה, בעדינות ובחמלה. פסיון צרח בחורשה הסמוכה, קול פעייה צרוד של כבשה עלה ממורד הגבעה, והרוח רחשה בעלי העצים העתיקים כנחש טבעות ענקי המרשרש בזנבו מקצה האחוזה ועד קצה. געגועים עצומים תכפו עלי, ובלבי הדהדו המילים: "באת הביתה".

עמדתי בראש הגבעה, ליד המבנה הלבן שתחתיו נקבר מייסד בית הספר – בן אצולה טורקי בשם רָאוּף בּוּלֶנְט (ראוף – זה שמרחם יותר מדי), וצפיתי אל האגם הרוגע במורד. מתיקות שאין להכילה הצטברה בגרוני והתפרצה בבכי שנמשך תשעה ימים ותשעה לילות. דומה היה כי לבי חישב להישבר. גיליתי נוסטלגיה חדשה: נוסטלגיה להווה. לא יכולתי לעמוד בגעגועיי לרגע הנוכחי, ועיניי ירדו דמעה ללא הרף.

אולי כל אדם חי הוויה לא-נודעת במקביל לחייו הרגילים. המכתב שקיבלתי באביב 89 כמו פער חור במחיצה בין שני המישורים, והציף אותי ברמזים ל"אני" אחרת, לא מוכרת, החיה ופועלת בתוך נסיבות חיי. כמו הדים רחוקים של התרחשות פנימית שפרטיה אינם ידועים אף לי, אבל באופן מוזר כלשהו היא חשובה וקרובה לי הרבה יותר מכל הפעולות החיצוניות המגדירות את חיי. זה, אולי, מסביר מדוע כשהגעתי לבית האחוזה בסקוטלנד הרחוקה הרגשתי כאילו שבתי הביתה, ומדוע, בדרכי חזרה אל ביתי ה"אמיתי" חוויתי את הפרידה מן המקום כמו קרע ברקמה החשאית של הווייתי.

רחל גורדין
מתוך ספרה 'מלאכים אינם חולמים' שראה אור בהוצאת כרמל

איך זה לעשות את הקורס החצי שנתי?

השתתפות בקורס החצי שנתי הייתה עבורי הצעד הבא בתהליך הגדילה והגברת המודעות אותו עברתי ברמות שונות במהלך השנים האחרונות של חיי; צעד שהתברר כזינוק ענק, ומבחינות מסוימות היחיד, בכיוון זה. כדרכם של מסעות רוחניים אמיתיים, למרות שלעתים היה הקורס תובעני בכללותו, הוא גם הציע כמה מהחוויות המדהימות ופוקחות העיניים ביותר של חיי.

האהבה, החמלה, הקבלה והשלווה שאותם מציע המקום מאפשרים לחוויות אלו להתממש. הדאגה המרבית לסביבה נקייה ובהירה, בכל הרמות, עודדה ואפשרה לכל אחד מאיתנו לדעת את עצמנו טוב יותר ולהביא לביטוי מלא את היופי הייחודי של כל אחד מאיתנו.

לקורס יש השפעה חיובית בלתי תיאמן על חיי, במובן העמוק ביותר. מבחוץ, הכול נשאר פחות או יותר דומה, אך מבפנים אני הרבה יותר שלווה ומודעת מאשר לפני כן. ידיעה טובה יותר של עצמי מאפשרת לי לעשות בחירות נכונות יותר בחיי ולהכיר ולהיות מודעת לרמות השונות שבהן ניתן לחיות את חיי, במשמעותם הרחבה ביותר. הקורס עזר לי לארגן את סדרי העדיפויות שלי ולמצוא ולהתמקד במה שחשוב לי באמת. הקורס העניק אשרור חיובי ונפלא למחשבות ולתחושות שליוו אותי לאורך כל חיי והציע גישה מקיפה להצצות אלו אל שברי המציאות.

תמר כהן

"כן" לבלתי ידוע

לאחר שבע שנות לימוד בקבוצה שעסקה בלימוד עצמי ברוח תורתו של גורדג'ייף, הגעתי באפריל 1988 לראשונה לסקוטלנד, ל-Chisholme House, לאחר שאמרתי "כן" למה שהיה עבורי לחלוטין בלתי ידוע; אמרתי "כן" לקורס בן חצי שנה, מבלי שהיה לי מושג מהי רוח הלימוד במקום ומהם תנאיו הפיזיים.

הגעתי לבית הספר בשעות הערב המאוחרות, מותשת מנסיעה מפרכת, ועם אור ראשון עליתי לקברו של ראוף בולנט, מי שהקים את בית הספר והיה מנהלו עד יום מותו, חצי שנה קודם לכן. ליד הקבר שטף אותי בכי עצום, בכי אחֵר, בכי שאין לו תוכן ואינו מיתרגם למלל, בכי שהיה הד לברית ביני ובין בשארה, ביני ובין האמת – ברית שנכרתה מני קדם, למרות "אני" ושלא בנוכחותי המודעת.

אמירת ה"הן" הזו מבקשת מאז להיוודע, והיא נפרטת בכל הקורות אותי – בתוכי ומחוצה לי –כתנועה של התקרבות, של צמצום הפער, של הרחבת התודעה – מן הראייה החלקית אל המבט הראשוני שבו נכרתה הברית.

המפגש עם בשארה הכניס את העבודה על העצמי אל תוך קונטקסט – קונטקסט אחדותי, ייחודי, החובק כול ומאיין כול בעת ובעונה אחת, שהיחסים עמו הם שורש כל היחסים. לכן הכמיהה לאחדות והקול המזמין אליה הם שתי פנים של אותה מטבע, של אותה תנועה עצמה – תנועת האהבה.

נקודת מבט זו, המתבוננת בריאליה מן הקודקוד – מן הקיים הנצחי אל האפשרי והחולף, מבלי לייתר דבר – היא עבורי הייחוד של בשארה. ואף שהצעידה בדרך זו תובעת קשב, יושר נטול פשרות ואחיזה בעיקר, היא גומלת בהתבהרות ובחיזוק נקודת כובד פנימית בלתי תלויה.

יהודית שטרנברג