מאמרים / שירים / תרגומים
מתוך: גרעין הגרעין, תחילת פרק 1
מוחיי-דין אבן ערבי
אחד הדברים המיוחדים שאותם מבקש אבן ערבי להסביר בספרו פותוחאת אל-מאקייה הוא זה: "כאשר איש הידע הוא באמת איש ידע, אין הוא יכול להישאר כבול לצורה אחת של אמונה." ובמילים אחרות, אם האדם היודע מודע בעצמיותו שלו להוויה, על כל משמעויותיה, הוא לא יישאר לכוד באמונה אחת. הוא לא יצמצם את מעגל האמונה שלו. דומה הוא לחומר הִיולי (הָיוּלה), ויקבל כל צורה שתוצג בפניו. בהיות צורות אלו חיצוניות, אין בהן כדי לשנות את הגרעין שבעולמו הפנימי. היודע את אלוהים (עאריף בי-אללה), יהיה מקורו אשר יהיה, נשאר כזה. הוא מקבל את כל סוגי האמונה, אך אינו נשאר כבול לכל אמונה צורנית. במקום שבו הוא נמצא בידע האלוהי, ידע שהוא מהותי, שם הוא נשאר; וביודעו את הגרעין של כל האמונות, הוא רואה את הפְּנים ולא את החוץ. הוא מזהה את הדבר, שאת גרעינו הוא יודע, בכל לבוש שיעטה על עצמו, ומבחינה זו המעגל שלו רחב. מבלי להביט אל המלבושים שבהן הן מופיעות, הוא מגיע אל המקור של אותן אמונות ועֵד להן מכל מקום אפשרי.
שני העולמות הם התגלות אלוהים. הבט על יְפי האמת מכל צד שתרצה.
שירים
תרגמה: רחל גורדין
1 - בשלות היא הכול ג'לאל אל דין רומי אם לא תוכל לשאת את האור הלא-מועם, שתה את מילת החוכמה, כי אורה נסתר. כדי שתוכל לקבל את האור, ולראות בלי צעיפים את החבוי, ולחצות את הרקיע כמו כוכב; לא. לטוס ללא-תנאי. בלי רקיע. כך התהווית מן האי-קיום. איך באת? באת באין-דעת. את דרכֵי בואך אינך זוכר, אך אתן לך רמז. ותר על מחשבתך, ואז חשוב! אטום את אוזנך, ואז הקשב! לא, לא אספר לך, עוד אינך בָּשל; אתה באביבך. עוד לא ראית קיץ. העולם הוא כמו עץ: אנחנו כִפְרי בוסר. פירות הבוסר דבקים בענף, כי אינם מתאימים לארמון. בהבשילם ממתיק טעמם ונעשה ערב לחיך ואז – הם נוטשים את הענף. כך מאבדת מלכות העולם הזה את טעמה בעיני מי שפיו הומתק בשפע הגדול. משהו נשאר לא-מסופר. הרוח הקדושה תספר לך, בלעדי כמתווך. לא, אתה תספר זאת לעצמך – לא אני, לא אחר, הו אתה, שהנך אחד אתי – כמו שבהרדמך אתה פונה מנוכחות עצמך אל נוכחות עצמך ושומע מעצמך מה שנדמה כסוד המתגלה על ידי אחֵר בחלום. הו ידיד טוב, אינך "אתה" יחיד: אתה השמים והים העמוק. אתה אוקיינוס שבו שקועים אינסוף "אתה". אל תדבר כדי שתשמע מהמדברים מה שאי אפשר לבטא או לתאר. אל תדבר, כדי שהרוח תדבר למענך. בתיבת נוח ותר על השחייה. מתוך: רומי, משורר ומיסטיקן, בתרגום מפרסית לאנגלית של ר"א ניקולסון 2 בין אַנ-נָאקָא ולָא'לָא האיילות של דַ'ט אל אַגְ'רָא לוחכות בסבך שיחים סבוכים, רועות באחו. ירחים חדשים מעולם לא עלו באופק אותה גבעה בלי שאייחל, מפחד, שלא עלו. ומעולם לא הבזיק ניצוץ מהברק של אותה אבן-אש בלי שאפלל, למען רגשותיי, שלא הבזיק. הו דמעותיי, שִטפו! הו עיני, אל תחדלי מדמעות! הו אנחותיי, העפילו! הו לבי, היבקע! ואתה, נהג הגמלים, צעד לאט, כי האש בוערת בין צלעותיי. בשטף השפיעה, מפחד הפרֵדה, כל דמעותיי נוצלו, כך שבבוא העת לצאת לדרך לא תמצא עין לבכות. צא לדרך, לכן, אל עמק החולות הקמורים, משכנן ומקום קבורתי. שם אלה שאהבתי, בצד המים של אַל-אַגְ'רָא. וקרא אליהם, "מי יציל צעיר שאוכל באש התשוקה, דחוי, אשר הצער השליכו לתדהמה שהיא השריד האחרון של ההרס"? הו ירח מתחת לאפלה, קח ממנו דבר-מה ומשהו השאר לו, והשפע עליו מבט מאחורי הצעיף ההוא, כי הוא חלש מלהשיג את היופי הנורא. החנף לו בתקוות, שמא יתחיה או אולי יבין. הוא איש מת בין אַנ-נָאקָא ולָא'לָא. אני מת מייאוש וצער, כמו נקבעתי במקומי. רוח המזרח לא גילתה את האמת כשהביאה חזיונות תעתועים. עתים היא מטעה לשמוע מה שלא נשמע. מתוך: אבן ערבי, תרג'ומן אל אשוואק (לפי ניקולסון)
האלכימיה של אחדות היש
האינטימיות הגדולה ביותר בין אלוהים ואדם מתרחשת, לפי המסורת, במקום הנשמר בסוד אפילו מן התודעה. יש המכנים מקום זה בשם "הלב של הלב". אחרים מגדירים אותו כ"סוד", ויש הקוראים לו "עיוורון" – אולי משום שראייה תובעת מרחק, וקירבה זו גדולה כל כך, שכמוה כעין הצופה בעצמה. אינטימיות מסוג זה אפשרית משום שהאחדות מונחת בבסיס ההוויה. הקירבה היא קירבה מדומה מאחר שבאמת זוהי קירבה בין מהות לעצמה. לפי אבן ערבי, יש רק מציאות אחת. מציאות זו היא אלוהים. כל הריבוי בעולם הוא היבטים של אלוהים הפורש בפני עצמו את ביטוייו השונים, בתצוגה של שפע. לאדם, שנברא בצלם אלוהים, יש אפשרות לגלם את השפע האלוהי במלואו, ורק האשליה שיש לו "אני" נפרד, העומד בזכות עצמו, מונעת ממנו לממש שפע זה.
האחדות המונחת בבסיס ההוויה איננה רק תיאוריה הבאה להסביר את העולם. היא המנוף הפנימי המסוגל להביא את האדם לכלל שלמות. ברגע שהאדם מקבל את ההנחה של האחדות ומאפשר לה קיום בעולמו הפנימי – היא פועלת כמו "אבן החכמים" ומעבירה אותו תהליך אלכימי של טרנספורמציה.
אם היש הוא אחדות – מהו הריבוי שאנו תופשים בעולם? – פיטר יאנג, מנהל בית הספר של "בשארה", כותב כי ריבוי זה הוא היצירה שלנו – אלילי שקר שאנו יוצרים ואחר כך עובדים אותם. האליל המרכזי הוא ה"אני" שיש לו, כביכול, קיום נפרד. סביבו נוצרת מערכת שלמה של אלילים נוספים, השואבים את כוחם מן המרכזיות של ה"אני" ומהווים הרחבה שלו. אלילים אלה הם ה"דברים" שכביכול קיימים בעולם בזכות עצמם, ולמעשה תלויים לחלוטין באמונה ש"אני" קיים כישות נפרדת מאלוהים. תפיסת העולם מתוך "האני הנפרד" בהכרח בוראת "אני'ים אחרים, המועילים או מזיקים, מאיימים או תומכים ב"אני" המרכזי, שהוא ה"אני" שלי. מאחר שאלילים אלה הם בריאה שלנו – אשליה שנבראה על ידי אשליה – אחזקתם תובעת תשומת לב והשקעה מתמדת. אין פלא, לכן, שה"אני" הנפרד אינו מסוגל לזוז ולהשתנות. כל ניסיון לתנועה מצדו גורר את הנעת המבנה המסורבל והכבד שהתגבש סביבו. תנועה מבקשת קלות, ולצורך זה יש להיפטר ממטען מיותר, דהיינו: מכל מה שה"אני" תובע עליו בעלות או זוכה ממנו לתמיכה. לפי תפיסה זו – עבודת האלילים החמורה מכל אינה הערצת עץ ואבן, אלא תפיסת העולם מנקודת המבט המרכזית של ה"אני". המונותאיזם, לעומת זאת, הוא פינוי הבימה כולה לאל אחד, הלא נודע.
"מה מונע מאיתנו לדעת את עצמנו כמציאות אחת?", כותב פיטר יאנג. "כל עוד אנו מזדהים עם עצמנו, לא נוכל לראות דבר מלבד 'אנחנו והם'. אינטרס עצמי משמש לנו אז כמסך, וה'אני' בעל האינטרס האישי צריך להגן על עצמו. במצודה שלי יש שני שומרי סף, שלהם אני מספק בדרך כלל תעסוקה מלאה, ושמותיהם תקווה ופחד. פחד שמא אני עומד להיחשף או להיכחד, ותקווה שזה לא יקרה. את שניהם יש להציב מחדש לשירות המציאות האחת, ולהופכם ליראה בפני ההוד וההדר, ולביטחון מלא בחמלה. דבר זה קורה בתהליך חינוכי מהותי, שבמהלכו משתחרר האדם ממחשבת ה'אני' על ידי ידיעת הוודאות של העצמי האחד. עם זאת, אל לנו להפחית בערכה של יכולת ההונאה העצמית המשותפת לנו. לו היינו באמת מקבלים באופן מלא את עובדת מותנו הממשמש ובא, כבר היינו רואים באופן מלא דברים כהווייתם, וכל שהיה נותר היה השינוי הפיזי שעדיין עתיד להתרחש. סוג זה של מוות בטרם מוות הוא התמוססות הקיום האשלייתי והמדומה, ממש כשם שצלליות נעלמות ברגע שנדלק האור. הנה היא מתנת החופש – להתבונן באמת ביושר, ללא מצמוץ. כשאנו משוחררים מפחד המוות, נמצא לנו החופש לפעול בתגובה לצורך. באופן פרדוכסלי, החופש מפחד המוות והשחרור מן התקווה לעתיד פרי הדמיון עשויים דווקא להעניק חיים ארוכים, שכן אינך נושא עוד בעול שימור עצמך! ייתכן שעכשיו אתה נמצא בתואם רב יותר עם אהבתה המקורית של האמת להתממש ולהיוודע. עכשיו אתה חופשי להיות עבור האמת, באופן מוחלט; עכשיו, כשאינך עסוק מעל לכול בדאגה לעצמך".
לקבלה מלאה של האחדות יכולות להיות תוצאות מרחיקות לכת. אם ה"אני" שלי דומה לטיפת מים המגלה שהיא אוקיינוס – כי אז הזהות של כל אדם היא הפוטנציאל של כל המין האנושי, ואולי אפילו זהות העולם כולו. אם "אני" העץ, המים, הפלשתיני, האדמה ובעלי החיים – אז החמלה והאהבה לכל אלה היא חמלתו של האל להוויה של עצמו, והיא חודרת וממיסה את החומות המפרידות.
רחל גורדין
מתוך ספרה 'מלאכים אינם חולמים' שראה אור בהוצאת כרמל
האמת כהנחת יסוד
במדעים המדויקים קיימת נטייה לבלבל בין האמת, שהיא אחת ויחידה ובלתי משתנה, ובין המודלים שיוצרים המדענים להבנת אותה אמת. המגבלה הבסיסית נובעת מכך שהמדען יכול לתאר ולהתייחס רק לאותם דברים שהוא מסוגל למדוד. לכן נקבעה השיטה המכונה "התער של אוקהאם". בשיטה זו נדרש המדען לנסח בכל רגע נתון את התיאוריה הפשוטה ביותר שמתארת את מכלול התופעות הידועות למדע. זו נתפסת כ"אמת" עד לגילוי תופעות נוספות שאינן ניתנות להסבר בעזרת אותה תיאוריה. בשיח היומיומי הנחות היסוד מובלעות. ברקע מרחפת הרגשה עמומה של "אמת" המבוססת על החושים, המחשבה או הרגש, ועל המדע כהרחבה ושכלול של אלה. בידע האלוהים, לאו דווקא זה המוגדר כדת, הנחת היסוד היא שאלוהים קיים וחוקי המשחק הם חוקיו. הניסיון להשתלט על אלוהים או לטעון לבעלות על האמת, מצד דתות שונות ומצד בני אדם שונים, הביאו להגדרת היחס לאלוהים כאמונה או חוסר אמונה – מצב סובייקטיבי שאין טעם להתווכח עליו. אצל אבן ערבי אלוהים אינו בגדר "אמונה". הוא הוודאות העמוקה ביותר של האמת. הוא הנחת היסוד שהאמת קיימת גם אם אין לנו נגיעה בה.
המסע אל אלוהים, לפי אבן ערבי, מתחיל באלוהים. לא בהתקדמות הדרגתית מן המקום שבו אנו נמצאים אל מקום אחר, אלא בקבלה מלאה של אותה ודאות הנטועה בלבנו ובחקירת השלכותיה על החיים.
מאין צמחה ודאות זו? – לא מהנחות יסוד קודמות, אף לא ממושגים מעורפלים שהרגש, השכל או החושים תומכים בהם, אלא מידע מהותי המוטבע בנו מקדמת דנא, בטרם היותנו. כל ידע אחר, כל הבנה, הארה או תגלית נובעים מוודאות זו ושואבים ממנה את אמיתותם. אין זו ודאות המקנה בעלות על האמת או עמדת כוח בוויכוח, אך היא הכוח המניע במסע של הרוח. באופן פרדוכסלי, אופן הנוכחות של ודאות זו בלב הוא געגועים – לא געגועים לעבר ולא כיסופים לעתיד, לא ערגה אל הלא-נודע ולא תשוקה מתוך חסר, אלא געגועים אל השלמות שהלב יודע, אל הוודאות שהלב מכיר. "הו דוד, געגועי אליהם גדולים מגעגועיהם אלי", מתוודה אלוהים בפני דוד המלך. אלוהים מתגעגע אל האדם, עצם מעצמיו שנקרע ממנו. קינת הגעגועים שלו חודרת את היקום וסוחפת את הלב האנושי. הכיסופים שאין לשאתם הם פניה של האהבה בלב האוהב. הם הנוכחות עצמה. וכל ניסיון "לרפא" ערגה אינסופית זו הוא ביטוי של ריחוק, לא של קירבה. אבן ערבי מבטא זאת באחד משירי ה"תרג'ומן אל אשוואק", כשהוא מתחנן אל אהובתו האכזרית: "רחמי על אוהב מתאווה, מנודה וטרוף-דעת, שתשוקות אופפות אותו בלהיטות, וחצים מהירים מכוונים לכל אשר יפנה". אך האהובה "גילתה את שיניה, וברק הבזיק, ולא ידעתי מי מהשניים קרע את האפלה, ואמרה: 'האין זה די בשבילו שאני בלבבו והוא יכול לראותני בכל רגע? האין זה די?'".
רחל גורדין
מתוך ספרה 'מלאכים אינם חולמים' שראה אור בהוצאת כרמל